אנחנו מכירים היטב את המחשבה הטורדנית הזו. אנחנו מתעוררים איתה בבוקר, אנחנו אוכלים איתה צהריים, אנחנו מבלים איתה שעות בפקקים. אפילו עכשיו, ממש בעת כתיבת השורות האלה ממש, אנחנו תוהים אם המייל הזה יעניין אתכם.
וכמו שאמר התסריטאי והסופר הענק וויליאם גולדמן (״הנסיכה הקסומה״) כשמבקריו האשימו אותו שהוא כותב אך ורק דברים פופולריים שהקהל אוהב: ״יש רק בעיה אחת עם קהל: האנשים האלה מוכנים לספר לך אם הם אוהבים את הדבר שלך רק אחרי שאתה מסיים לכתוב אותו״.
משום מה, אולי בגלל נטייתנו הבלתי נסבלת להיות אנושיים, אנחנו תמיד חושבים רק על הצדדים הרעים. על האפשרויות השליליות. על הצרצרים שנשמע אחרי שהמילים שלנו יפלחו בדממה דקה את האוויר.
מה שאנחנו לא לוקחים בחשבון כמעט אף פעם זה את התפקיד שלנו ככותבים. ומה קורה כשאנחנו אשכרה ממלאים אותו.
יש לנו סיפור לספר. אולי נדמה לכם שהוא לא הסיפור הכי מדהים, הכי מוצלח, הכי מטריף, הכי גדול, אבל הוא יושב לכם בבטן. אתם נכנסים לחנויות ספרים או לאינטרנט ותוהים ״איך עוד אף אחד לא כתב את הדבר הזה״. והפחד הכי הכי גדול שלכם הוא שהסיפור הקטן הזה מעניין רק אתכם.
וכאן אתם טועים. ובגדול.
גם אנחנו-
רענן, כשנולד לו בנו הבכור, חשב שהסיפורים עליו יעניינו אך ורק אותו.
עומר, כשהתוודה בפני בחורות על רצונו העז להתחתן ואלו בתמורה השאירו חור בצורתן בדלת, היה בטוח שחוץ מלגלוג והתעלמות מוחלטת הוא לא יקבל דבר.
וההבדל בינינו לביניכם הוא לא שאנחנו מוכשרים יותר או מנוסים יותר (טוב אולי קצת מנוסים יותר אבל זה לגמרי בידיים שלכם להעיז לתפוס ניסיון ולעקוף אותנו בסיבוב).
ההבדל הוא שהסכמנו לתת לסיפור שלנו הזדמנות, ולספר אותו בכל זאת.
במקום לנסות לנחש אם מישהו יתעניין בזה, החלטנו פשוט לספר את הסיפור.
התגובות בשני המקרים הדהימו אותנו. אנחנו לא מדברים רק על ההצלחה המסחרית העצומה, זה באמת היה בונוס לא צפוי בכל אחד מהמקרים. אנחנו מדברים על המכתבים. על הטלפונים. על האנשים שבאו להרצאות ולשבוע הספר ואמרו לנו: ״תודה שנתתם מילים לסיפור שלנו״.
לכותבים יש תפקיד. התפקיד הזה הוא לא לכתוב יפה או להפציץ באלגוריות ואוקסימורונים. אף אחד לא יתלונן אם תעשו את זה, אבל כתיבה לא נועדה בשביל זה. כתיבה נועדה בשביל הקסם הבלתי יאמן שבו אתם יושבים בבית שלכם וכותבים מה שעובר עליכם, ומישהו שאתם בכלל לא מכירים, שאולי גר שלושה בניינים לידכם או שלוש מדינות מכם, קורא את המילים שאתם כתבתם ואומר: ״וואו, סוף סוף מישהו כתב את מה שאני מרגיש״.
וזה קסם. כל פעם מחדש.
מישהו צריך את המילים שלכם. מישהו, ממש עכשיו, נלחם את המלחמה שאתם נלחמים וכל כך צריך שמישהו ינסח לו את המילים ואת המחשבות ויעשה לו סדר ברגשות.
מישהו, ממש עכשיו, רוצה להרגיש שהוא לא לבד בעולם.
והמילים שלכם הן אחת מהדרכים בהן זה יכול לקרות.
מישהו מחכה לסיפור שלכם השנה. מישהו צריך שתכתבו אותו. מישהו מחכה לקרוא על עצמו דרככם.
אתם מוזמנים לבוא ליום ההעשרה שלנו בשישי הקרוב וללמוד מלוסי אהריש, אילן הייטנר וגם מאיתנו איך אנחנו עושים את זה. אתם מוזמנים לגלות את הדרך שלכם בעצמכם.
אבל מישהו צמא למילים שלכם. וזה לא מנומס לתת לו להמשיך לחכות.
רענן ועומר
___________
